<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההספד</h1>
<h2>דף יא.</h2>
הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, והני מילי בהרוגי מלכי ישראל בדיני מלכות אבל הרוגי מלכי אומות העולם אין מונעין מהן אלא הספד דהתם אמרינן אין מספידין על הרוגי מלכות.
<h2>דף מו.</h2>
הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהם וקרוביהם באין ושואלין את שלום הדיינין ואת שלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין אלא אוננים שאין אנינות אלא בלב. ולא היו מברין עליהם שנאמר לא תאכלו על הדם. ומסקנא בפרק נגמר הדין דכיון דאיקטלו הויא להו כפרה בקטלא וקבורה, אלא היינו טעמא שאין מתאבלין עליהם משום דאבילות אימת מתחלא מסתימת הגולל, כפרה אימת הויא להו מכי הוה צערא דקברא פורתא, הילכך הואיל ונדחו ולא נראו להתאבל עליהן בעידן דחייל אבילות שוב אין מתאבלין עליהם. וכתב רש"י ז"ל שם ואע"ג דבקובר מתו ברגל תנן מונה שבעה לאחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו, והתם לא אידחו לגמרי שהרי עסקי הרבים נוהגין ברגל שמנחמין אותו ברגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי הרבים אין הרגל מפסיקן, אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא אמרו באבילות הואיל ונדחה בתחלתו ידחה בסופו אלא כשאין המת ראוי לאיבול, ועוד דהתם נוהג בדברים שבצנעה בין ברגל בין בי"ט בין בשבת.
<h2>דף מו:</h2>
אין עושין שני הספדין בעיר אחת [שמחות פי"א] אלא אם כן היה בעיר כדי הספד לזה וכדי הספד לזה, אין עושין שני קלוסין בעיר אחת אלא אם כן היה בה כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה אמר רשב"ג אע"פ כן אסור מפני האיבה.
בפרק נגמר הדין (מ"ו ב') איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין, ופשטינן ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת לא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי ליה יקרא הויא ליה כפרה במילתא. בשאלתות (פ' חיי) מאי לא נספד ולא נקבר אילימא לא נספד ולא נקבר כלל, ההוא ברשעים גמורים הוא דכתיב לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו, אלא לא נספד דרך כבודו לא נקבר בכבודו עד שנתבזה, אלמא הספידא יקרא דשכבי הוא. ומאי חיה גוררתו שגוררתו חיה קודם קבורה ואח"כ נקבר דאדרבה קבורה אית בה כפרה כדבעינן למימר קמן.
ונשאל מרבינו האיי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוש עליו, והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, דתניא (ב"ק די"ז) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיה והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא דקא עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי דאמרינן (מו"ק כ"ה א') כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסיה אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סברה השתא ניקום ונעביד ליה, וכן כי נח נפשיה דרב חסדא. ושמענו רבנן וזקנים נמנעו מזאת. ואם נעשה לחכם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך.
לגאון ז"ל, והספד שנוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחים את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל, וכשהן מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין אותו עוד יום אחד בתוך שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול, וליום שלישי ושביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, וליום שלשים שוב מבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו.
בפרק בני העיר (כ"ח ב') מספידין בבתי כנסיות ובתי מדרשות הספד של רבים אבל לא הספד של יחיד, מחוי רב חסדא כגון הספדא דקאי ביה רב ששת, מחוי רב ששת כגון הספדא דקאי ביה רב חסדא. רפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי או משום יקרא דידה אתו כולי עלמא. ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי הוא משום יקרא דידיה אתו כולי עלמא.
בפרק מאימתי (ג' ב') אמר ר' אמי א"ר שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה. איכא דאמרי אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא אפילו לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. וכתב רב האיי ז"ל משמי' דקדמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד אבל מילי דעלמא אמרינן, ומאי דבריו הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. ובירושלמי התם ר' יונה ור' יוסא גלילא בשם ר' יוסא בן חנינא אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת, והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר' שמעון בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית והוא מגיב ליה, נימא כד הוה רחיק או כד הוה מסקין ליה לסדרא, והא ר' ירמיה שאל לר' זעירא קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק, נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה.
